מחקר זה עוסק בתכנון החברתי היהודי בארץ-ישראל במהלך חמישים השנים האחרונות של השלטון העות'מאני. בין 1870 לסוף מלחמת העולם הראשונה היו ארגונים יהודיים בין-לאומיים רבים שהחלו לפעול לקראת יצירת מעמד של חקלאים יהודים בארץ-ישראל. היה זה מעמד קטן ושביר, אך עצם קיומו היווה הישג  טכני אדיר. הדיווחים המקובלים על ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל המודרנית נוטים לתאר את תהליך ההתיישבות במונחים של המגרים עצמם, כאילו פעלו בלי כל הדרכה או תמיכה מן החוץ. ואולם ההתיישבות הכפרית הייתה תלויה מאוד במוסדות המיישבים, שאחדים מהם היו פילנתרופיים בגישתם ואחרים – לאומיים במוצהר. המוסדות מצידם עיצבו את פעילותם על פי קווי המדיניות החברתית בארצותיהם ועל פי הניסיון הקולוניאלי של רוב המדינות המפותחות באירופה. אך בשונה מהשלכות אימפריאליסטיות של טכנולוגיה אירופית ונורמות חברתיות אירופיות על המזרח התיכון, הייתה להתיישבות היהודית בארץ-ישראל  העות'מאנית תכונה רפורמיסטית ואוטופית ניכרת.