בשנת 1926 ביקש וולקני מעמיתו הרוסי לחוות את דעתו על המחקר ועל העבודה החקלאית בארץ. המכתב שכתב ווילוב מבטא הערכה רבה להתיישבות היהודית החדשה
בארץ־ישראל, לגישתה המדעית ולפעילותה המחקרית. הוא דחק בחוקרים שלא להסתפק במחקר ארץ־ישראלי
בלבד, אלא להרחיב את אופקי המחקר אל האזור כולו. בהסתכלות היסטורית ניכרת השפעתו המכרעת של ווילוב על מחקריהם של הבוטנאים הישראלים על הצומח המקומי מתוך ראייה אזורית רחבה ועל התפתחות
המחקר האגרונומי והבוטני בארץ מאז ועד היום.
המאמר השלישי, מאת ענת קדרון ואודי כרמי, סוקר את עלייתה ושקיעתה של ‘ברית מכבים עתיד,’ אגודת ספורט בעלת מאפיינים אתניים־תרבותיים שהקימו יוצאי מרכז אירופה בישראל. המאמר מתמקד בדפוסי הפעולה של
‘ברית מכבים עתיד’ כמועדון ספורט אתני, דן בתפקיד
החברתי שמילא הספורט עבור העולים ממרכז אירופה, ומברר את השפעת העיסוק בספורט על מידת השתלבותם של מהגרים בחברה. מכיוון שהאקלים הספורטיבי
ששלט ביישוב היה בעל מאפיינים פוליטיים, וקיומן של מובלעות אתניות לא עלה בקנה אחד עם המטרות המוצהרות של הציונות לבניית חברה לאומית על־עדתית, הקמתה ופעילותה של האגודה הן מקרה בוחן
לתהליך הקליטה הדו־ערכי של יוצאי גרמניה בארץ־ישראל: הסתגרות מול השתלבות.
פעילות ‘ברית מכבים עתיד’ היא אף אבן בוחן להבנת ההתמודדות של חברי האגודה עם הפער בין תפקיד הספורט באירופה לבין תפקידו בארץ־ישראל, כלומר עם השוני בין יחסה של האוכלוסייה המהגרת לספורט ובין היחס של החברה הקולטת אליו. בגרמניה היה העיסוק בספורט חלק מסגנון חיים ושימש מנגנון חברתי ולא פוליטי, ואילו בחברה היישובית הייתה לספורט חשיבות פוליטית רבה. על כן ההיקלטות ב’ברית מכבים עתיד’ מלמדת על מגמתם של יוצאי מרכז אירופה להשתמש במנגנונים שהיו קיימים בחברה היישובית
תוך ניסיון לשנות את אופיים ולהתאימם לצורכיהם. הפעילות העצמאית של האגודה גם מעידה על שאיפותיה
החברתיות והפוליטיות להשפיע על החברה היישובית.

עניינו של המאמר הרביעי, מאת דניאל עוזיאל וב”ז קדר, הוא הצילום האווירי של הארץ במלחמת העולם השנייה. המאמר מביא את סיפורן של טיסות הצילום הגרמניות, ונבחנים בו מבחר תצלומים מתוך כ־300 שאיתרו המחברים בארכיונים. התצלומים הנבחרים מייצגים תקופות שונות בפעילות חיל האוויר הגרמני בשמי הארץ, מדגימים סוגים שונים של גיחות צילום ושל יעדים, ומציגים עצמים או
מאפיינים גיאוגרפיים שונים.
צילום אוויר היה אחד מאמצעי איסוף המודיעין הנפוצים ביותר במלחמת העולם השנייה. טיסות הצילום הגרמניות הגיעו לשיאן בקיץ ,1942 לאחר שהבריטים פינו חלק גדול מכוחותיהם ממצרים לארץ־ישראל, ומתקניהם המשיכו לעניין את המודיעין הגרמני כל עוד שימשה ארץ־ישראל בסיס בריטי חשוב. דגם D של מטוס היונקרס 88 ּפ ּותח במיוחד לצורכי צילום, ומטוסים מדגם זה ביקרו פעמים רבות בשמי הארץ בתקופה הנדונה. סלילי התשלילים של המצלמות הועברו ליחידות המודיעין האזוריות לצורך
פיתוח ופענוח. מסמכי הפענוח של התצלומים יכולים ללמד על בחירת המטרות לתקיפה בידי הגרמנים ועל נקודת מבטם הייחודית. התצלומים גם שופכים אור על האזורים המצולמים באותה תקופה ובעיקר על היקף התשתיות הצבאיות שהקימו הבריטים במהלך המלחמה, כגון שדות תעופה, מחנות ומצבורים, ומידע זה חשוב
במיוחד מפני שמשנת 1924 ועד שלהי 1944 לא ערכו הבריטים סקר אווירי שיטתי של ארץ־ישראל.
המאמר החמישי, מאת ארנון גולן ואלדד ברין, עוסק בליפתא תחתית בשנים ,1967–1948 ומטרתו לעמוד על הגורמים והתהליכים שבעטיים נותר הכפר אזור שוליים. משתכניו הראשונים לאחר הקמת מדינת ישראל היו פליטים משכונת ימין משה, ובהמשך שוכנו בו עולים חדשים מתימן ואחר כך גם עולים מכורדיסטן. הבתים היו במצב פיזי רעוע וללא אספקת מים סדירה וחיבור לרשת החשמל, לא היה כביש גישה למקום, והוא היה קרוב לקו שביתת הנשק. למרות המצוקה הקשה היה הטיפול בתושבי השכונה בתחתית סדר העדיפות של הממסד הישראלי, והן הרשויות שטיפלו בהתיישבות העירונית והן אלו שעסקו בהתיישבות הכפרית ביקשו
להתנער מהאחריות לפיתוחה של ליפתא.
במרוצת השנים עלו הצעות לשינוי ייעוד השכונה העירונית ליישוב כפרי ויוזמות לפינוי תושבי הכפר ושיפוצו או בנייתו מחדש, שכן הרשויות ביקשו לפרק את מה שנראה להן כפצצת זמן חברתית־עדתית, אך מסיבות שונות כל אלה נדחו בזו אחר זו. מדי פעם נעשה שיפוץ חלקי של מבנים ותשתיות, אך לא היה בכך כדי
לחולל שינוי כולל בתנאי החיים הירודים.

לעומת שכונות וכפרים ערביים לשעבר בירושלים ובקרבתה שהתפתחו לאחר מלחמת העצמאות במידות הצלחה שונות כרובעי מגורים של ירושלים הישראלית, ליפתא תחתית היא דוגמה בולטת לכישלון. עם זאת בעקבות ההכרה הרשמית בזכותם של תושבי ליפתא תחתית על בתיהם, החל בקרבם
תהליך של התקבעות והתמסדות.
את פרק המאמרים בחוברת חותם מאמר מאת אמיר גולדשטיין המשרטט את קורותיה של קבוצת העולים מתימן שהקימה את קריית שמונה. המחבר מתמודד עם ההנחה המקובלת שבשנותיה הראשונות של המדינה היו העולים החדשים גורמים סבילים וחסרי השפעה על
מציאות חייהם. המקרה הנדון כאן חורג מהכללה זו ובולט בו ממד הרצון והבחירה. לדעת המחבר ההנחה המקובלת מחמיצה את המורכבות של המציאות ההיסטורית, ועל כן הוא מבקש לחשוף את נקודת מבטם של העולים, את התארגנותם, מאבקם והצלחתם להשפיע על תהליך קליטתם. באמצעות ניתוח המקרה הזה
המאמר מתמקד בתפקוד העולים כקבוצה בתהליך ההגירה, ושואף לתרום למגמה המחקרית הגוברת בשנים האחרונות — לספר את הסיפור ההיסטורי מנקודת מבטם של העולים ולא רק מנקודת המבט של הממסד
הקולט. מקרה זה עשוי היה להיחשב כסיפור של חולשה: מהגרים שנשלחו לפריפריה מרוחקת של
ישראל שהגורם הדומיננטי בה היה קיבוצים, שהיו בעלי כוח כלכלי ותרבות שנתפסה כמתקדמת
ועליונה, ושהשתייכו לתנועת העבודה, ההגמוניה הפוליטית. אולם המאמר ממחיש כי העולים התגלו כקבוצה מגובשת, דעתנית ועיקשת, שהשמיעה
את קולה, נאבקה על ערכיה וזהותה, ואף השיגה שינויים משמעותיים במערך הקליטה עד כדי
התארגנות לעזיבה ובחירה בסוג התיישבות אחר שהתאים לרצונה. מהמאמר עולה כי הדמוקרטיה
הישראלית הצעירה הייתה זירה פתוחה יחסית, שהעניקה לעולים לגיטימציה לקחת בה חלק
בהשמעת קולם ובמאבק על עיצוב חייהם. תגובתם הנחושה של העולים מעידה שהם הכירו בזכותם להתנגד, חשו שלקולם ולעמדתם יש מקום, ואף האמינו שיזכו לקשב מהמוסדות. בחינת המקרה

הנדון תורמת להתבוננות מורכבת על שהתרחש בשנים המעצבות של ישראל ועל אופי יחסי הכוחות בין
ותיקים לעולים בחברה הישראלית כפי שהם מצטיירים במחקרים רבים ובשיח הציבורי.
במדור ‘עם הספר’ סקירות על ארבעה ספרים, העוסקים בנושאים שונים בתולדות ארץ־ישראל ויישובה: טריטוריה וזהות בקרב יהדות ארץ־ישראל בעת העתיקה; הפנייה מזרחה בהגות הציונית; קץ המנדט הבריטי
על ארץ־ישראל מן ההיבט הכלכלי; חברי קיבוץ מול מנהיגיהם בראשית המדינה.

קריאה מהנה,
יעל דינוביץ, מרכזת המערכת, ומערכת קתדרה