פלישת נפוליאון למזרח התיכון ולארץ-ישראל בשנת 1799, מציינת את ראשית זמן העת החדשה במזרח התיכון. מטרת הספר היא לעקוב אחר השינויים והתמורות שהחלו מתרחשים בארץ מאז פלישה זו ואשר הביאו להתפתחות גאוגרפית-היסטורית חדשה בארץ, עד ליצירה של היחידה הנפרדת שנקראה “ארץ ישראל” ולהקמת מדינת ישראל בתוכה בשנת 1948.
השם “ארץ ישראל” כשם רשמי ליחידה גאוגרפית נפרדת בעת החדשה, נקבע לראשונה בתרגומים העבריים הראשונים של הצהרת בלפור (2 בנובמבר 1917).במשך מאות שנים כונתה הארץ בשם “הארץ הקדושה” או ‘Palestine” כשם היסטורי קודם. גם בחברה היהודית מקובל היה המונח “ארץ הקודש”. השימוש בשם “ארץ-ישראל” החל להתחזק במאה ה-19 לאחר תחילת העליות ועליית הציונות. לולא קמה התנועה הציונית נראה כי ההתפתחות בה עוסק הספר לא הייתה מתרחשת כלל. מה שגרם לתהליך זה הוא ללא ספק הגורם היהודי-ציוני, ועל כן ברור שהוא הוא הגורם העומד במרכז החיבור. הספר מצביע על קווי התפתחות ואירועים מרכזיים שהתרחשו בתקופת הזמן של כ-150 שנה, שהביאו בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל.