ספר זה מתחקה אחר יסודותיה החברתיים והאידיאולוגיים של תנועת פועלים קטנה, ‘פועלי אגודת ישראל’. הוא עוקב אחר צעירים חרדים שביקשו להישאר נאמנים למסורת ישראל-סבא ולבית החברתי והפוליטי שממנו באו, מפלגת אגודת ישראל, ויחד עם זאת להיות חלק מהשינוי שהתחולל בחברה היהודית בארץ ישראל בראשית המאה העשרים – הקמת היישוב העברי הציוני המבוסס על עבודה עברית.
חברי ‘פועלי אגודת ישראל’ הלכו בין הטיפות: הסתדרות פועלים, עצמאית, שפעלה מחוץ לחסותה של הסתדרות העובדים הכללית ;אימוץ ערכי הסוציאליזם וההתיישבות העברית, אבל ללא עזרה מקק”ל או מקרן היסוד; עבודה עברית, אך ללא שימוש בשביתות ובהפגנות; הצהרה רשמית על קבלה מוחלטת של הסמכות הרבנית, אך לא פעם – התנהלות עצמאית המנוגדת לעמדה הרשמית של הרבנים.
לצד היבטים אלה, מעלה הספר סוגיות נוספות ומעוררות מחשבה, שאלות של זהות וערעור על מושגים ידועים: מהי ציונות? מהי מנהיגות? מהם גבולות הציות? מי מוביל את מי: המנהיגות העולמית או אנשי השטח? הכותבת מאפשרת בכך הצצה אל המתחים שבין אידאלים נשגבים לבין המציאות המורכבת, בין הציבורי לאישי.