על אודות
המרכז לחקר יהדות בוכרה ומרכז אסיה
המרכז לחקר יהדות בוכרה הוקם כמחלקה במכון בן־צבי בשנת 2008. המרכז מאגד חוקרים העוסקים בחקר יהודי מרכז אסיה ומציע במה למחקר, לשימור ולטיפוח תולדות העדה והמורשת התרבותית שלה. המרכז פונה למומחים ולציבור הרחב ופעילויותיו כוללות מחקר בתחומים מגוונים: תמיכה בהצעות מחקר, איסוף ותיעוד, פרסום וכינוסים, ימי עיון אקדמיים והשתלמויות.
יהודי בוכרה ומרכז אסיה
קהילת יהודי בוכרה היא קהילה יהודית עתיקה שהתגבשה במרחב המרכז אסייתי במשך מאות שנים. המונח ‘יהודי בוכרה’ עלול להטעות, שכן כיום הכוונה היא לכלל האוכלוסייה היהודית במרכז אסיה, למעט היהודים האשכנזים, ולא רק לאוכלוסייה היהודית של העיר בוכרה או זו של אמירות בוכרה.
המקורות מצביעים על נוכחות יהודית באזור עוד מימי האימפריה הפרסית (330-550 לפני הספירה) וגם בתקופת הכיבוש ההלניסטי (63-329 לפני הספירה) ובתקופת השלטון הסאסאני במרכז אסיה (משנת 350 ועד המאה השישית). לאחר הכיבוש המוסלמי (751-673) ועליית חשיבותה של דרך המשי היו ערי מרכז אסיה ובהן בוכרה למוקדים מסחריים ופוליטיים חשובים. השגשוג הכלכלי משך רבים לאזור ובהם יהודים אך נקטע עם הכיבוש המונגולי (1224-1216). פלישתה של הישות הפוליטית החדשה הביאה להרס הערים ולהידרדרות החקלאות והשפיעה רבות על חיי הקהילה היהודית אך בימי שלטונו של טימור הגדול (1405-1370) חל שיפור ניכר במצבה של הקהילה הבוכרית בסמרקנד בדומה לשיפור שחל בסביבתה. מימי הביניים המאוחרים הפך מרכז אסיה לנחלתן של אמירויות קטנות יחסית. היהודים התרכזו בערי המסחר המרכזיות, שמרו על זהות ייחודית ועל מסורות קהילתיות מובחנות והתגוררו לרוב בשכונות נפרדות. שפתם הייתה ניב יהודי של טג’יקית, שפה ממשפחת הלשונות הפרסיות. חיי היהודים בכפיפות לשלטון המוסלמי התנהלו תחת הגבלות, עם זאת הם זכו להגנה ולהסדרה של מעמדם הקיבוצי והאישי בחוק.
בין השנים 1873-1850 נכבשו מרבית האמירויות המרכז אסיאתיות בידי האימפריה הרוסית והיו למדינות חסות. לאחר הכיבוש זכו היהודים הבוכרים בשוויון זכויות יחסי והתוודעו ליהודי אשכנז, נתיני האימפריה הרוסית. בתקופה זו, המחצית השנייה של המאה ה־19, פרחו הקהילות היהודיות באזור הן בשל התפתחות המסחר הבין־לאומי, הן בשל הסרת ההגבלות מימי השלטון המוסלמי. תחת השלטון החדש היו יהודי מרכז אסיה חופשיים מן התקנות המגבילות שהוחלו על היהודים האשכנזים ונכונותם לשיתוף פעולה עם השלטון הועילה להם עוד. השגשוג והחיבור הפיזי אל אירופה קירבו את הקהילה לארץ הקודש ואפשרו את חידוש מנהג העלייה לרגל. בין העולים לרגל היו שביקשו להישאר ולהתיישב בירושלים ובשנת 1894 ייסדו שכונה מפוארת ונפרדת בעיר, שכונת רחובות הבוכרים.
לאחר המהפכה הבולשוויקית עבר הציבור היהודי במרכז אסיה תמורות מפליגות. המשטר הבולשוויקי ריסק את ההנהגה הכלכלית והחברתית של הקהילה ואילץ את הנותרים להסתגל לחיים בחברה הסובייטית. שבעים שנות שלטון קומוניסטי כרסמו במוסדות התרבות והדת של הקהילה הבוכרית וחשפו אותה להשכלה רוסית ולתהליכי חילון.
לאחר התפרקות ברית המועצות הוסרו ההגבלות על הפולחן הדתי ועל ביטויים תרבותיים־לאומיים נבדלים. הקלות אלה הביאו לפריחה בפעילות הקהילתית אך לא בלמו את תנועת העזיבה ההמונית שהתעוררה לאחר שבוטלו איסורי ההגירה. אך קומץ קשישים נותר כיום בקהילות היהודיות במרכז אסיה.
