בנובמבר 1952 הלך לעולמו הנשיא הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן. דוד בן־גוריון, ראש הממשלה, בחפשו אחר מחליף בעל שיעור קומה ראוי, פנה לאחד היהודים המפורסמים והחכמים בעולם כולו: אלברט איינשטיין.
על אף שאיינשטיין התרגש מההצעה, הוא סירב וכתב לבן־גוריון כי הוא מבין במספרים יותר משהוא מבין באנשים, וכדאי שכל אחד ימשיך ויעסוק במה שהוא טוב בו… הוא איחל הצלחה למדינת ישראל הצעירה ושלח את בן־גוריון להמשך חיפושיו אחר הנשיא השני.
בן־גוריון סיפר שהוא דווקא רצה נשיא מן העדה התימנית, אך אם ‘נגזרה הגזרה’ שיהיה נשיא אשכנזי, מן הראוי שתהיה זו דמות מקובלת ואהובה על כל המגזרים. האיש המתאים ביותר, חשב בן־גוריון, הוא יצחק בן־צבי. הוא פנה אל בן־צבי, ידידו משכבר הימים, ובקש ממנו לקחת על עצמו את כתר הנשיאות.
בן־צבי בתשובה הציב שלושה תנאים, שהם כעין ‘סימני דרך’, המסייעים לנו להכיר את דמותו, את התחנות בחייו ואת הערכים שהתוו את דרכו עד לנשיאות ולאחריה.
התנאי הראשון שהציב בן־צבי היה שבית הנשיא יהיה בירושלים. בית הנשיא בתקופתו של חיים ויצמן היה בביתו הפרטי ברחובות (שם גם נקבר). אין זה מקרי שזה היה התנאי של בן־צבי. עיון בביוגרפיה שלו מגלה כי יצחק בן־צבי קשר את גורלו עם ירושלים כבר בהגיעו ארצה בשנת 1907. בשונה מרוב חבריו, חלוצי העלייה השנייה שהתיישבו ‘בין דגניה לכינרת’, בשדות העמק ובהתיישבות העובדת ברחבי הארץ, בן־צבי קבע את משכנו בירושלים, העיר שסימלה את ההיפך המוחלט מערכיהם ומאורח חייהם של חלוצי העלייה השנייה.
הוא הגיע לירושלים כעבור שנה מיום עלייתו לארץ, והיה חלק מ’הקומונה הירושלמית’, קבוצה קטנטנה אך תוססת של חלוצים, חלקם בני הארץ וחלקם עולים חדשים כמוהו וכרחל ינאית, לימים רעייתו, שביקשו לייסד כאן את ‘ירושלים החדשה’. הם ניסו להטמיע בקרב תושבי העיר המסורתית והמסוגרת ערכי ציונות ויצרנות בדרכים מגוונות. אלו כללו בין היתר לימוד עברית לעולי פרס בשכונות הנחלאות, הקמת הגימנסיה העברית, הקמת ‘בצלאל’, ייסוד עיתון ‘האחדות’ ושביתת פועלים ראשונה בהיסטוריה של העיר.
על ירושלים כתב בן־צבי:
“אכן יחידה ומיוחדה היא העיר הזאת לא רק בעולם כולו, כי אם גם בארץ ישראל עצמה. ויותר ממה שהארץ משפיעה על ירושלים, ניכרת בארץ השפעתה של ירושלים… השלשלת, המחברת את העבר המזהיר עם ההווה האפל, את גבורת האבות עם תקוות הבנים, אינה מורגשת בשום מקום כמו בירושלים…”
כעבור שנים ספורות, עם פירוק הקומונה, פנו איש לדרכו. רחל ינאית נסעה לצרפת ללמוד אגרונומיה, ואילו יצחק בן־צבי יצא לקושטא (איסטנבול) ללימודי משפטים יחד עם חברו דוד בן־גוריון. מלחמת העולם הראשונה גדעה את לימודיהם, וניסיונותיהם להשתלב במנגנוני השלטון העות’מאני לא צלחו. הם גורשו מן הארץ עקב פעילותם הציונית, גלו לארצות הברית וממנה ניהלו את הגיוס לגדודים העבריים, שם שירתו שניהם.
בתום המלחמה חזרו שניהם ארצה. בן־צבי השתקע בירושלים, ולאחר שנישא לרחל ינאית, אהובת נעוריו, בנו השניים צריף מגורים צנוע בשכונת רחביה ובו גידלו את שני בניהם, עמרם ועלי. בצריף התגוררו גם בני משפחתם המורחבת ולא אחת התקיימו בו אספות של ראשי ההגנה והיישוב העברי בירושלים.
בעת שבן־גוריון הציע לבן־צבי להתמודד על תפקיד הנשיאות, היה ברור לבן־צבי שלא יעזוב את העיר שכה רבות עשה למענה ובתוכה, ובעיקר כי בשל מעמדה הלאומי המיוחד של ירושלים, ראוי שמוסד הנשיאות ישב בה.
אבל היכן בירושלים יהיה מוסד הנשיאות?
לאחר שניאותה להעלות את מוסד הנשיאות לירושלים, נפנתה ממשלת ישראל לחיפוש אחר מבנה שיהיה משכן קבע לנשיא בירושלים. בתגובה להצעה לרכוש את הווילה המפוארת של משפחת שוקן שעמדה ריקה באותה עת, כתבו יצחק ורחל איגרת לראש הממשלה דוד בן־גוריון, ובה הסבירו מדוע אין בכוונתם לעבור לווילה שוקן:
אנחנו אנשים עממיים. תמיד חיינו עם העם, בשמחתו שמחנו בצערו כאבנו. אין אנו אוהבים מותרות ורוצים אנו להמשיך באורח החיים לו הורגלנו. בצריף הקטן היה מרכז ההגנה בירושלים, שם נפגשנו לראשונה עם אנשי העלייה השלישית, ובו גדלו בנינו עמרם ועלי. נודע לנו, שהממשלה חפצה, כי נתגורר בארמון בית שוקן, אך אנו לא נעזוב את פינתנו זו, שבה עמד צריפנו. עז רצוננו להמשיך בחיי פשטות
סירובם לעבור למשכן מפואר היה התנאי השני של רחל ינאית ויצחק בן־צבי. מעבר כזה עמד בניגוד גמור לאורח חייהם הצנוע. כאשר רוב העם התגורר באותם הימים במעברות, בצריפים, באוהלים ובבדונים, לא יעלה על הדעת, כך טענו השניים, כי הנשיא יגור בארמון.
אז היכן יקום בית הנשיא?
האם בית הנשיא יהיה בביתו הפרטי של הנשיא, כפי שהיה בתקופת נשיאותו של ויצמן? הזוג בן־צבי גר באותה תקופה בדירה קטנה בת שלושה חדרים בבניין מגורים שנבנה במקום שבו עמד צריף המגורים הישן שלהם. הצריף שבו גרו הועבר בתחילת שנות החמישים לקיבוץ בית קשת בגליל התחתון, שם נפל בנם עלי שהיה ממקימי הקיבוץ.
הדירה הקטנה לא התאימה כמובן לשמש כלשכת הנשיא או כאולם קבלת הפנים של בית הנשיא. ואז הציע בן־צבי – צריף! ואכן, בשטח ליד ביתם, שבו פעל עד סוף שנות העשרים ‘משק הפועלות’ של רחל ינאית, הוקמו שני צריפי עץ – ואלו שימשו אולמות קבלת הפנים הרשמיים של נשיא מדינת ישראל. אל הטקסים שנערכו בצריפים הגיעו מנהיגי העולם, ראשי עדות וארגונים, דיפלומטים ואנשי ציבור וגם פשוטי העם: עולים וחיילים, נשים וילדים, פועלים ואזרחים. בצריף הנשיא הוצגו פריטי אמנות וממצאים ארכיאולוגיים המשקפים את ארץ ישראל ונופיה ואת שיבת העם לארצו, וכולו אמר פשטות וצניעות.
צניעותו של הנשיא שסירב לעבור לדירה מפוארת והקים את בית הנשיא בצריף הייתה לשם דבר. שנים ארוכות ניהל בן־צבי מאבק עם ועדת הכספים של הכנסת שלא להעלות את משכורתו. לקראת סוף תקופת נשיאותו התברר שהנהג של הנשיא השתכר כמעט פי שניים יותר מהנשיא. ועדת הכספים ניצלה את יציאתו של הנשיא למסע דיפלומטי לאפריקה ובהיעדרו העלתה את שכרו. בתגובה כתב בן־צבי ליושב ראש הוועדה:
“אל ישראל גורי, ירושלים
ירושלים, ד’ בטבת תשכ”ג, 31.12.1962
מאז כניסתי לתפקיד הריני רואה בדאגה רבה את הדהירה המסחררת של רמת החיים במדינתנו כאחת הסכנות הרציניות לעצמאותנו הכלכלית שאנו כה כמהים לה. דעתי היא, כי כל עוד אנו מצווים לקיים שתי המצוות החשובות – העלאת אחים וקליטתם בארץ והגברת עצמאותנו הביטחונית נוכח הסכנות האורבות לנו מבחוץ, אסור לנו להיגרר אחרי העלאת רמת החיים. התנגדתי משום כך באופן עקרוני להעלאת משכורתי, מתוך תקווה להראות דוגמה לאחרים, וחזרתי על התנגדותי זו מדי שנה בשנה, הן בקביעת סכום משכורתי בהצעת התקציב של לשכתי והן בשיחה אישית עמך.
בשנים הקודמות התחשבה ועדת הכספים של הכנסת בדעתי והסכימה להשאיר משכורתי בעינה מבלי להעלות אותה כלל זה כשמונה שנים, אולם בשנה השוטפת למרות התנגדותי, החליטה הוועדה בתקופת העדרי מן הארץ… להעלות משכורתי עד לסכום של 18,000 ל”י לשנה…
בשיחה שנתקיימה לאחרונה בינינו שמעתי מפיך את הנימוקים שהניעו את הוועדה ואת הכנסת להחליט כפי שהחליטה. לא ראיתי עוד אפשרות לסרב, אולם החלטתי להשתמש במחצית המשכורת לכל היותר לצרכי הפרטים ולהקדיש את המחצית השנייה לקרן מיוחדת להכשרתם של כתבי יד היסטוריים מקוריים לדברי ימי עם ישראל וארץ ישראל לשם מחקר ופרסום.”
ועם גולדה מאיר ושגריר שוודיה בישראל, הוגו טאם, 1960 (צילום: משה פרידן, לע”מ)
בית הנשיא שכן בצריף ברחביה במשך עשרים שנה: אחת עשרה שנות כהונתו של בן־צבי ותשע שנים מתוך כהונתו של הנשיא השלישי, זלמן שז”ר (אחריהן נחנך בית הנשיא בשכונת טלביה, המשמש עד היום). בשנת 2010 הוכרז הצריף אתר מורשת לאומי. הוא שוקם ושופץ וניתן כיום לבקר בו ולהתרשם מהעיצוב הייחודי שלו זכה עוד בימי כהונת יצחק בן־צבי.
ומה באשר לתנאי השלישי?
יצחק בן־צבי התנה כי יסכים להיות הנשיא השני של מדינת ישראל אם יוכל להמשיך לעסוק בתחומי מחקרו, שבהם עסק במשך כל חייו הבוגרים: חקר ארץ ישראל ויישובה וחקר קהילות ישראל במזרח.
יצחק בן־צבי, במקור שימשילביץ’, הגיע לראשונה לביקור בארץ בשנת 1904 וסייר בחפירה ארכיאולוגית בתל גזר. לעת לילה, כתב את רשמיו:
“מחשבות נוגות באות ומתרוצצות בקרבי: לא ידעתי נפשי בעצמי. הנה תקופה מתה מונחת בתוך האדמה ובאים החופרים וחופרים שריד אחר שריד וחרס אחר חרס והדביקו שריד אל שריד וחרס אל חרס וקמה התקופה העתיקה והייתה לעינינו. האם לא נצליח להדביק גם שרידי עם – עצם אל עצם – עד אשר יקום ויחיה?” (מאמר בעיתון “הדור”, קרקוב, י”ח בחשוון תרס”ה, 14.10.1904).
נראה שמאותו רגע הוא הבין שברצונו למלא את תפקיד ה’ארכיאולוג של עם ישראל’ – לאתר שרידים המפוזרים בעולם ולחברם יחד, עד שיהיו לכלי אחד מפואר. הדמיון לחזון העצמות היבשות ניכר לעין, ולא ייפלא אפוא שעשרות שנים אחר כך בחר הנשיא בן־צבי להציג פסוק אחד המתנוסס עד היום בצריף הנשיא: “כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ…” (יחזקאל ל”ז 22-21).
מאותו רגע מכונן בתל גזר, בהיותו בן 20 בלבד, גמלה בליבו ההחלטה להקדיש את חייו לגילוי, לחקר ולתיעוד של קהילות יהודיות ברחבי העולם. עד מהרה הבין כי לשם כך חובה עליו ללמוד את השפה הערבית, ועל כן מיד עם עלייתו ארצה בשנת 1907, החל בלימוד השפה אצל מכר שומרוני ביפו. ידיעת הערבית הקנתה לו קשרים והבנה עם יהודים ועם לא יהודים כאחת.
יצחק בן־צבי נדד ברחבי הארץ, המזרח התיכון ואף מעבר, בחפשו אחר קהילות יהודיות. הוא תיעד במאות פנקסים את מסעותיו ואת האנשים שפגש, מסורות ומנהגים, אתרים ופריטים יהודיים – מהם שנעלמו במשך השנים. הוא עסק רבות בחקר יהודי ספרד וארצות האסלאם, ומתוך דאגה כנה ועמוקה למורשתם הייחודית והעשירה, הקים ביום 2 בדצמבר 1947 – מייד לאחר הכרזת האו”ם על חלוקת הארץ לשני עמים, את המכון לחקר קהילות ישראל במזרח (הפעיל עד היום).
כנשיא, יזם בן־צבי את הכינוסים של ‘ראשי חודשים’ בצריף הנשיא. הם הוקדשו לעדות ישראל ומורשתן ובעיקר לעולים מארצות האסלאם. את חזונו פירט בכינוס הראשון בסדרה:
‘אנו פותחים היום בשורה של כינוסי ראשי חדשים המוקדשים לשבטי ישראל, עולי גולה מכל התפוצות, ובראש וראשונה לעולים מתפוצות ישמעאל. שאיפתנו היא לטפח, כפי יכולתנו, את תהליך קירוב הלבבות בין שבטי ישראל החוזרים למולדת […] בכוונתנו להעלות את ניצוצות האורה הצפונים בכל שבט משבטי ישראל, לעשותם נחלה לכל האומה.’
צריף הנשיא היה ‘סוכה לשבטי ישראל’. אנשים מכל שדרות החברה הישראלית, יהודים ולא יהודים, שלחו לנשיא ולרעייתו מכתבים ופניות לצד מתנות רבות, גדולות כקטנות, כדי לחלוק עם הנשיא רגעי שמחה ואושר. כל המתנות, פשוטות כיקרות, מילדי גן ומאמנים ידועים, נשמרו בצריף.
(אוסף בן־צבי, ארכיון התמונות יד בן־צבי)
בן־צבי הקדיש זמן גם לחקר ארץ ישראל ויישובה. הוא ורעייתו רחל שוטטו בארץ לאורכה ולרחובה ופגשו אנשים ממגוון האוכלוסייה. יצחק תיעד בפנקסיו הקטנים את קורותיהם ומסורותיהם ואת תולדות יישוביהם. לעדויות שהשאיר בפנקסיו יש ערך רב וייחודי, מפני שהשנים העוקבות שינו לבלי הכר את המציאות שאותה פגש בן־צבי.
יצחק בן־צבי פרסם חמישה עשר ספרים ומאות מאמרים בחקר ארץ ישראל ויישובה ובחקר קהילות ישראל.
לאחר פטירתו, המכון שהקים עוד בחייו נקבע על שמו: מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. כן הוקמה יד יצחק בן־צבי, שהציבה לה מטרה – להנציח את זכרו ואת פועלו על ידי המשך המחקר בתחומים שבהם עסק, והנחלתו לציבור.
הנשיא השני, יצחק בן־צבי, הלך לעולמו בכ”ט בניסן תשכ”ג (23 באפריל 1963), ימים ספורים לפני יום העצמאות החמישה עשר של מדינת ישראל. לבקשתו לא נקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל כי אם בבית הקברות העממי של ירושלים, בהר המנוחות. מסע הלוויה שלו היה מן ההמוניים שראתה המדינה, וכוחות של צבא ומשטרה נאלצו להתערב על מנת לשמור על הסדר. עשרות הספדים מרגשים נישאו ומברקי תנחומים הגיעו ממדינות שונות בעולם. קונגו וקובה ומדינות נוספות אף הכריזו על שלושה ימי אבל לזכרו של הנשיא הישראלי האהוב והלבבי.
דוד בן־גוריון, חברו הוותיק להנהגה ולדרך, ספד לו:
“זכיתי לעבוד עם יצחק בן־צבי מאז בואו ארצה, בפסח תרס”ז, ולא היכרתי איש רב פעלים וגדול רוח ויחד עם זאת, צנוע, עניו, פשוט בכל הליכותיו עם גדולי העמים, עם פשוטי העם כמוהו. הוא גילם בתוכו אהבת ישראל ואחדות ישראל כפי שלא הצליח לעשות איש בימיו. העם כולו הרגיש בדבר.
איני יודע עוד איש אחד בדורנו שזכה לאהבת כל העם על כל עדותיו ושבטיו, לאהבה תמה ושלמה כזו שזכה לה יצחק בן־צבי. כי מתוך הליכותיו, צעדיו, דבריו, מנהגיו ויחסיו – בקעה פשטות, עממיות, ענווה, אצילות נפש, כנות, אמת וטוהר אנושיים.”
קולע במיוחד היה ההספד שנכתב עליו על ידי עורכו המיתולוגי של ‘מעריב’, עזריאל קרליבך:
“תקופת בן־צבי הגיעה לסיומה. תקופה שהטביעה את חותמה על עיצוב מעמדו של האזרח הראשון בישראל. זוהי תקופה שהעלתה את הפשטות לדרגה של אצילות, את הצניעות למעלת הוד, את השררה לדרגת אנושיות ואת בית הנשיא לבית העם במלוא מובן המילה.”
יצחק בן־צבי נשא בתואר הרם של נשיא המדינה יותר שנים מכל נשיא אחר, והניח את המסד לתפקיד הנשיא במדינת ישראל כפי שהוא מוכר בימינו. הנושאים שהגדיר כתנאים לכניסתו לתפקיד מאירים באור ייחודי את דמותו ופועלו ואת הערכים שהנחו אותו בדרכו, לפני תקופת הנשיאות ובמהלכה.