הספר עוסק בחג המימונה ובדרך בה הפך לרכיב מקובל בחברה הישראלית. תמורה זו מהווה צומת תרבותי חשוב לדיון במערכת היחסים שבין הפריפריה לבין המרכז  – בין תרבות 'גבוהה' לבין תרבות 'נמוכה', בין קולטים לבין נקלטים ובין המזרחיים לבין הקולקטיב הישראלי – ומאירה אותה באור חדש. חלקו הראשון של הספר מתמקד בניתוח אנתרופולוגי מקיף של סמליו וטקסיו של החג בקהילות היהודיות בצפון אפריקה, ונותן להם פרשנות סוציולוגית חדשה. חלקו השני דן בהתפתחות חג המימונה בישראל משנות השישים של המאה הקודמת, ממעמד של חג שולי למעמד של חג לאומי. הספר מראה שחגיגות המימונה היו מכשיר רב עוצמה, שגם בעלי הכוח וגם חסרי הכוח ניצלוהו לטובתם, ושנוצר סינקריטיזם בין הקבוצות השונות.