בעיר פדובה באזור וונציה שבאיטליה, יושבים יהודים מזה קרוב לשבע מאות שנה. מאז ומתמיד שמרה הקהילה על ממדים צנועים, של כמה מאות תושבים. שם שכנה הישיבה המפורסמת של רבי יהודה מינץ ורבי מאיר קצנלנבוגן (מהר"ם) במאה הט"ו-הט"ז, ושל עשרות חכמים מלומדים במהלך הדורות הבאים. מצבות איטליה מן העת החדשה המוקדמת נושאות אופי ספרותי מיוחד: מרבית הכתובות בנויות בצורת שירים, ואלה ערוכים בסגנון האופייני לשירת יהודי איטליה באותה תקופה, עם צירופים שונים של משקל וחרוז, ובלשונם המליצית של בני התקופה הטרום-מודרנית. ידוע שכל דיבור על המוות עניינו בעצם בחיים, ובהתאם לכך עניין השירים בנושאים אוניברסליים הקשורים עם ערך החיים: משמעות החיים הגשמיים, האהבה, האובדן, האמונה הדתית והעולם הבא. כמו המבקר בבית הקברות לפני כמה מאות שנים, גם קוראים בני-זמננו יפיקו הנאה ספרותית ואסתטית מן היופי של השירים, ואף ישאבו מהם השראה בחייהם עלי אדמות, נוכח מצבו הקיומי של האדם.