המרוקאנים חוזרים

שיר נוקב זה אשר התפרסם בעיתונות באוקטובר 1949 נכתב על רקע פרשה כאובה ומורכבת אשר הייתה עבור רבים הוכחה לכישלון כור ההיתוך הישראלי במקרה של עולי מרוקו: לוחמים עולי צפון אפריקה אשר ביקשו לעזוב את מדינת ישראל ולשוב למולדתם או לצרפת. בעיתון ‘דבר’ התייחס אורי אבנרי לפרשה וטען כי עזיבת המרוקאים היא ‘כתב אשמה לכולנו’.כיצד זה קרה, שלוחמים שעשו דרך ארוכה ומלאת תלאות, מתוך תחושת שליחות לאומית ורצון לקחת חלק במאבק הלאומי בארץ ישראל, ביקשו לשוב כה מהר לארצם?

בצילום מעיתון ‘העולם הזה’, 18.8.1949: מוריס סבן, בלבוש חאקי, צנום ונתמך במקל, ניצב בפתח אחת מצירויות צרפת בישראל, הבעה עגמומית נסוכה על פניו, והוא מצוטט באמרו: ‘נפצעתי ב-11.9.1948 ליד נגבה. נותחתי בפעם האחרונה לפני שלושה שבועות. אין לי עבודה ואין לי סיכויים לעבודה. אני חוזר לצרפת’.

הידיעות על הקמת המדינה ועל המלחמה בארץ ישראל הביאו צעירים יהודים רבים בצפון אפריקה, בעיקר ממרוקו, לצאת למסע מיידי כדי לקחת חלק במאבק הצבאי על עצמאותה של מדינת ישראל. מספרם של הלוחמים הצפון אפריקאים היה עצום באופן יחסי: עד אפריל 1949 הגיע מספרם של החיילים הצפון אפריקאים ששירתו בצה”ל (או שהספיקו לשרת זמן מה במסגרתו) לכ-5,000 נפש. הלוחמים לא היו עשויים מקשה אחת. חלקם החלו את מסעם עם בני משפחותיהם כבר ב 1947, הוחזקו במעצר בקפריסין וחויילו עם הכרזת המדינה, חלקם היו צעירים שהחלו את מסעם סמוך לקום המדינה במטרה להתגייס לצבא וחלקם היו יחידים ומשפחות שעלו ארצה בסוף 48 ובשנת 1949 וגוייסו מכח צו כללי.

לאחר המלחמה, עוד בטרם נדמו התותחים החל עיסוק ב’איכות החומר האנושי’ הצפון אפריקאי בצבא. היו שהתייחסו למורל הירוד של החיילים הצפון אפריקאים על רקע קשיי קליטתם, היו שתיארו הפרות משמעת ביחידות הצבאיות, והיו אף תיאורים אודות תופעות עבריינות בחברה האזרחית ובמהלך הפעילות הצבאית.

‘הצפון אפריקאים, למעט יחידי סגולה, הם חסרי תקנה. הם אדישים לכול, אי אפשר לדבר עמם בהיגיון, טוב לב נתפס עבורם כחולשה. חסרי אידאלים, מחוסרי אנרגיות, חפים מאישיות. כיחידים הם פחדנים; כקולקטיב הם חצופים. רצונם היחיד הוא להשתמט מכל מחויבות. שקרנים, לא ניתן להאמין למילה אחת מהסיפורים שלהם; גנבים, עד כי אינם בוחלים בגנֵבה איש מרעהו; כאשר הם נתפסים על חם, הם מתבכיינים ומבקשים סליחה’.

על ההשמצות שלוחות הרסן הללו חתום קצין צרפתי לא יהודי, מתנדב בשם תדי דיפְרה, אשר פיקד על היחידה הצבאית המפורסמת ביותר שנקשרה לצפון אפריקאים, הקומנדו הצרפתי, אשר השתתפה בכיבוש האלים של העיר באר שבע. הקומנדו הצרפתי, כפי שמעיד שמו, הורכב כמעט באופן בלעדי מחיילים דוברי צרפתית, בעיקר על צפון אפריקאים אשר לא התאקלמו ביחידות אחרות בצבא, והוא פורק בתוך זמן לא רב.

ביקורתו הארסית של דיפרה הייתה ודאי מושתתת על תפיסות ומושגים מהעולם הקולוניאלי שהכיר היטב, אך גם בקרב הפיקוד הצהל”י נשמעו התבטאויות חריפות לא פחות. כך כתב בן־גוריון ביומנו ב־9 בנובמבר 1948:

מהר מאוד הבינו גם הלוחמים עצמם כי תרומתם אינה מוערכת כראוי כאשר התחוור להם כי רובם אינם מוכרים פורמאלית כמתנדבים ולכן ניתן להם סל זכויות מצומצם מזה של עמיתיהם האנגלו־סקסים, וחמור יותר משל ‘אחיהם’ בני תרבות צרפת, המתנדבים שמוצאם מהמטרופולין (צרפת). חשוב לציין כי מעמד מתנדב זיכה את המגויס להטבות רבות. רבים מהלוחמים החלו להתלונן ולהביע מורת רוח מהיחס המחפיר לו זכו ביחידותיהם הצבאיות ובחברה האזרחית. ככל עולה חדש, הם היו צריכים להתגבר על אתגרי השפה והתרבות, אך בהעדר משפחה תומכת במולדת החדשה־ישנה, חשו תחושת זרות ובדידות והתקשו להתבסס ולמצוא מקומות מגורים בעיר. הגעגועים למשפחה ולארצם הרחוקה גברו, המשכורת הזעומה שקיבלו לא תמיד שולמה במועדה ומועד שיחרורם לא עמד על הפרק. המציאות נצבעה עבורם בצבעים קודרים.

את תסכולם וביקורתם הנוקבת הביעו באמצעות אין ספור מכתבים שכתבו לבני משפחותיהם ולגורמים שונים בצבא. עקב מבול המכתבים, החלו אנשי המודיעין, הצנזורה והפסיכולוגיה בצבא הישראלי להקדיש מדי שבוע תשומת לב מיוחדת לקריאה ולניתוח של מכתבים שכתבו חיילים צפון אפריקאים למשפחותיהם שנותרו בחוץ לארץ. גם לאחר השחרור לא ציפו ימים קלים לעולים החדשים והם נאלצו להתמודד עם אבטלה וקשיי פרנסה, לצד חוסר הכרה בתרומתם למאמץ המלחמתי.

כיוון שלא קיבלו הערכה וחשו שנעשה להם אי צדק, עם תום המלחמה לא ראו סיבה נוספת להישאר במדינת ישראל. המוצא היה אחד – חזרה לארצם ולמשפחתם. על אף הדרך הארוכה שעשו, ועל אף שסיכנו את חייהם למען המדינה החדשה, הם לא חשו כי היה זה ביתם ועל כן עז רצונם היה לשוב אל משפחותיהם ואל ביתם, במרוקו. עבורם, הייתה זו הרפתקה צבאית, ומשתמה, הם ביקשו לשוב חזרה. מעניין שמנקודת מבטם האישית העולים ממרוקו לא ראו עצמם כמבקשים ישועה והצלה מהמדינה החדשה, אלא ראו עצמם כמצילים, כבוני הארץ. הם לא ראו בשירות הצבאי ובהתנדבותם לסייע למדינה חוזה בלתי אפשרי להתרה, ולא ראו עצמם מחויבים להמשיך בשירותם הצבאי.

כצפוי עמדת הרשויות הישראליות לא תאמה את תחושותיהם של המגויסים. שר הפנים בממשלה הזמנית יצחק גרינבוים אמר בדיון משותף שקיימו הממשלה והסוכנות היהודית בדצמבר 1948 בעניין ההגירה ממרוקו למדינת ישראל:

‘קודם כל בנוגע להרכב העולים – אינני מבין למה לנו היהודים של קזבלאנקה, אני אומר שם זה רק לדוגמה, אך זה לא רק נוגע ליהודי קזבלאנקה…, הזכרתי שמה כי זוהי עיר הנמל הגרועה ביותר בכל צרפת ובכל אפריקה הצפונית, ומספרים על כל מיני אנשים וכל מיני נשים מעיר זו, המביאים אלינו בין שאר הדברים ה’טובים’ גם מחלות לא כל כך יפות, אני הייתי מעיר, אולי גם מציע, שקזבלאנקה ועוד מקומות כאלה צריך להוציא מרשימת המקומות שמהם אנחנו לוקחים עולים, אין אני יודע מה המצב שם, אם זוהי פאניקה, או הכרחי שהאנשים יעזבו את המקום. אני יודע שקזבלאנקה או מרוקו בכלל לא היו אף פעם קרובים לתנועתנו, ויהודיה היו מחוץ להסתדרות הציונית, ואין אני יודע אם אנחנו נוכל לעכל אותם.

‘איבדתי עין בצבא ההגנה, ואילו הייתי צריך להקריב את השניה כדי לחזור למארוקו, הייתי מקריב אותה’

חוסר שביעות הרצון מהשירות הצבאי ומהחווייה האזרחית השלילית שחוו מאות לוחמים הביא לכינונה של תנועת חזרה לארצות המוצא. חייל בשם סמואל שזיהה עצמו כיוצא צרפת כתב בראשית 1949 אל שר הפנים הישראלי:

פניות של חיילים צפון אפריקאים לרשויות הישראליות בשנים 1948–1949 בבקשה להשתחרר מעול השירות ולעזוב את הארץ היו דבר שבשגרה (באותם הימים אזרחי ישראל שביקשו לצאת לחו”ל נדרשו לאישור יציאה מהארץ). התשובה הייתה בדרך כלל שלילית. במכתביהם נימקו החיילים את רצונם לשוב לארצם בשלל טענות: היו שהביעו דרישה להיחשב כמתנדבים, מעמד שהקנה ללוחם זכות לשירות מקוצר, כיסוי הוצאות המסע חזרה הביתה ולא פחות חשוב – זכות לצאת מהארץ. היו שטענו כי קיבלו צו גיוס לצבא הצרפתי ולכן עליהם להשתחרר לאלתר מהצבא הישראלי (בתקווה שהרשויות בישראל לא יבדקו זאת לעומק), והיו שהביעו געגוע ודאגה למשפחותיהם שנותרו מאחור.מדוחו”ת גורמי ביטחון אנו למדים כי בשל סירובה של המדינה לאפשר ללוחמים שיחרור, היו כאלו שנמלטו מהארץ ללא אישור דרך הים או היבשה, והיו שפנו אף לסיוע מהמיסיון שפעל בארץ.

כיוון שלא ניתן היה לצאת מהארץ ללא אישורים, וממילא לרבים לא היו אמצעים למימון המסע היקר בדרך הביתה, וכיוון שהרשויות הישראליות הקשיחו לבן ועמדתן, רבים מהלוחמים פנו למוסדות הצרפתיים בבקשה לעזרה, מתוך אמונה שרק הצרפתים יוכלו לסייע להם במאבקם. הם פנו לקונסולים הצרפתים וקיוו שהללו יראו בהם בני חסות של צרפת. עצוב לגלות כי בעיניהם, היו הישראלים ‘בני שבט הפולנים’ קלגסים, ואילו הצרפתים נדמו ככובש נאור, או כובש טוב לב, המגלה אמפתיה כלפי הנכבשים.

למותר לציין כי מעורבותם של הצרפתים בעניינם של הצפון אפריקאים עוררה אי שביעות רצון מצד הרשויות הישראליות. הצרפתים אמנם נקלעו לעניין כאמור בעל כורחם, אך במובן מסוים אולי חשו שמחה לאיד – פחות משנה לאחר שהוטחה בהם ביקורת נוקבת על הקשיים שערמו על יציאת היהודים ממרוקו, חזרו הללו והתדפקו על דלתותיהם. כלפי חוץ פנו הצרפתים בזעם לישראלים והטיחו בהם ביקורת על האופן שבו נהגו בבני חסותם, בין היתר על הפקעת מסמכי הזיהוי על ידי הרשויות הישראליות. הדברים הגיעו לידי כך שהקונסול הכללי של צרפת בירושלים המליץ שלא לאפשר את קבלת ישראל לאו”ם עד שתיפתר הבעיה. מורת רוחם של הצרפתים הועברה לידיעת הרשויות הישראליות הן במישרין, בשיחות בין הקונסולים הצרפתים לבין אנשי משרד החוץ הישראלי, והן בעקיפין, על ידי אנשי הקהילה היהודית בצרפת, שקיבלו מסרים חד־משמעיים ישירות ממשרד החוץ הצרפתי.

בצד אי הנוחות שגרמו הפניות לקונסולים הצרפתים במישור הדיפלומטי, חששו מאוד הרשויות הישראליות מהתערבותם של הקונסולים, שפגעה למעשה בריבונות הישראלית, ועל כן החלו אט אט להעניק תעודות מעבר (Laissez-passer) אף במקרים שבהם ידעו בוודאות כי הפונה עדיין משרת בצבא. פרשה מרתקת וכאובה זו, שראשיתה בהתגייסות מופלאה למען מדינת ישראל, המשכה באכזבה גדולה וסופה במחאה אזרחית ובעזיבה צורמת על סף משבר דיפלומטי חריף, היא פרק נוסף ולא מוכר בתולדות יהודי צפון אפריקה, בקשר בינם לבין מדינת ישראל וביחסם כלפי האומה הצרפתית.

פרשת החיילים הצפון אפריקאים בצה”ל במלחמת העצמאות, מערערת במידת מה את התפיסה של האסכולה הציונית שהצפון אפריקאים הגיעו למדינת היהודים כמבקשי ישועה. הסיפור שסופר כאן, שבמסגרתו הייתה ליהודים הצפון אפריקאים ברֵרה של ממש, מאתגר במידת מה את הנרטיב השגור שלפיו התייצבותם במדינת ישראל הייתה תוצר בלתי מכוון. פרשה זו גם מערערת על תפיסתם של יהודי צפון אפריקה כ’יהודים־ערבים’, ויתכן שכינוי מדויק יותר ליהודים אלו הוא ‘יהודים־צרפתים’.

• מאמרו המלא של יונתן בן־שושן, יהודים צרפתים: ניסיונותיהם של חיילים צפון אפריקאים להשתחרר מצה”ל וממדינת ישראל הצעירה, התפרסם בגיליון 153 של כתב העת ‘פעמים’, רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח. יונתן בן־שושן הוא תלמיד מוסמך בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב.