יהיה או לא יהיה? שלג בירושלים
בפברואר 1950 לא היה ספק: השלג בירושלים נערם לגובה 70 ס”מ
היום הראשון של החורף, וכולנו תוהים: יהיה או לא יהיה שלג בירושלים השנה?
נמתין בסבלנות לתוצאות האמת, ובינתיים מצאנו באלבומי ‘ישראל נגלית לעין‘ רגעים לבנים מ־1950, ‘שנת השלג הגדול’ בירושלים.
החלבן התימני שהשקה את ילדי ירושלים
למרות מזג האוויר הקשה והשלג הרב שנערם, החלבן התימני בן ה־71 משכונת זיכרון משה, חיים סרי, לא ויתר על חלוקת החלב לילדי ירושלים. השלג העמוק בדרכים לא הפריע ל’רכב החלוקה’ – החמור שקנה מכומר נוצרי בעין כרם ושירת אותו בנאמנות במשך 17 שנה. כשיום אחד החל החמור לצלוע באופן חמור לקח אותו חיים לגן החיות, אך כשראה אותו בכלוב פרץ בבכי ואסף אותו חזרה לביתו.
התמונות מאוסף פרופ’ שאול סרי, בנו של חיים, צורף אמן ומרצה אהוב ב”בצלאל” במשך כמעט 50 שנה.
הסנדלר משכונת הבוכרים
גם הסנדלר הצעיר יליד אפגניסטן, מאיר רביוף, לא ויתר ופילס את דרכו בשלג לסדנה שלו בשכונת הבוכרים. שנתיים לפני השלג הגדול עוד היו תלויים בסנדלרייה שברחוב מוסאיוף כרוזים של המחתרות שהוסרו כשהבריטים חלפו באזור. הסנדלרייה של רביוף הייתה שנים רבות מוקד מפגשים, סוכנות ידיעות ומטה מתן בסתר לעניים.
איך מחלקים דואר בשלג?
הדוור המסור יצחק בז’ה דאג שהמכתבים יגיעו ליעדם למרות כדורי השלג המטווחים היטב שספג מהילדים. יצחק, יליד העיר העתיקה וצאצא למגורשי פורטוגל שהתיישבו בסלוניקי, שירת בחיל האוויר הבריטי ולאחר מכן בשורות האצ”ל. ירושלמים רבים זוכרים אותו בזקנתו יושב בפתח ביתו מול “גן התות” המפורסם בשכונת מזכרת משה, ליד שוק מחנה יהודה.
מאלבומה של אחות ירושלמית
דבורה הופמן (לימים פרנקנברג) למדה בבית הספר לאחיות בבית החולים שערי צדק, ברחוב יפו. בשנת 1939 עלתה לבדה מגרמניה במסגרת ‘עלית הנוער’. בני משפחתה לא זכו להצטרף: אביה נרצח בבוכנוואלד ואמה ושתי אחיותיה הקטנות חיה נספו בהפצצה של בעלות הברית על מחנה דרמשטאט). לאחר סיום לימודיה עבדה כאחות במעברת תלפיות ובאוניברסיטה העברית, וכשיצאה לגמלאות התנדבה במרפאות בית החולים שערי צדק. בתמונה משמאל נראה מאחורי הצעירים העליזים מוסד חשוב בירושלים של אז: ‘גלידה וולגה’ (או כדברי השלט, קפה־מחלבה).
חצי מנה גלידה
גלידה וולגה שכנה בלב שכונת גאולה החרדית, סמוך לכיכר השבת. רבים הגיעו אליה מרחבי העיר, בעיקר בזמן הבילויים השבועי: מוצאי שבת. רובם קנו חצי מנה (למי היה אז כסף למנה שלמה?), והתערבבו באברכי ‘ישיבת חברון’ היוקרתית שבאו לקנות חצאי סיגריות (מאותה סיבה). הגלידה הייתה אהודה גם על הבריטים ששירתו בירושלים, ובאוגוסט 1945 הניחו לידה לוחמי האצ”ל פצצה עטופה בכרוזים – שהזהירו את השוטרים לבל יתקרבו לכותל המערבי ביום הכיפורים. לרוע המזל היא הופעלה דווקא בידי ילד יהודי סקרן, יהודה טאובר בן ה־8, שנפצע בידו.
מעל חנות הגלידה, שיוצרה במרתף הבניין, התגוררו בני משפחת בא־גד. באלבומו של שלום בא־גד מצאנו את התמונה של אחיו פסח ואמו (שולמית לבית שטיינברג, ילידת מוצא) בפתח החנות. הם אמנם לא יכלו להרשות לעצמם לקנות את הגלידה בחנות שמתחת, אך ילדותם הייתה אפופה בקולות הקונים ובריח שעלה למרפסת – והיה בחינם.
