שביל הניגונים

מאת: סמדר ברק.

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,
נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.
גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.

עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,
שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים,
נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי,
בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים.

הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק
הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת.
הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק
“אֵיכָה” וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת.

כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם
בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם.
עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם
מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.

כל מי שגדל בגבת – המשוררת פניה הייתה חלק ממסכת חייו; שירי “בוא אליי פרפר נחמד” ו”נִסַּע אל השדה” היו שגורים בפינו, עד היום אנו יודעים לדקלם את חלקם בעל פה, והסיפורים מ”חרוזים אדומים” ו”ויהי ערב” היו לצֵידָה הספרותית שלנו. ואין צריך לומר, למשמע “ניגונים”, שנכתב ב־1944 כשנודע על מוראות השואה ועל האסון שהִכה בכול – צמרמורת חולפת בגוונו.

,הינה השיר בלחנו הנפלא של דוד זהבי ובביצוע שלישיית המעפיל והסולנית עירית סנדנר:

השיר התפרסם בתקליט של שירי פניה, שיָזַם אבי משה ברק במלאת 25 שנה לפטירתה (1976). כל מבצעי השירים באו מן ההתיישבות העובדת.

שפרה בן־צבי לבית וישניה, חברת גבת, הייתה בשנות התשעים בהשתלמות באנגלייה, טיילה בנוף יצירתו של גְדול המשוררים הרומנטיים האנגליים William Wordsworth באזור האגמים. הטיול המיוחד הזה עורר אותה לעשות מעשה ולהתחיל בהנצחתה של פניה ברגשטיין (1908–1950) בגבת. נפגשתי איתה והיא סיפרה לי כיצד קרם עור וגידים “שביל פניה”, המזמין אותנו להלך בין יצירותיה ולהתוודע אל שורשיהן השלובים בחיי הקיבוץ ואל פֹארותיה הסוככות עליו.

פניה נולדה ב־1908 בעיר שצ’צ’ין באימפריה הרוסית [היום פולין] להורים ציוניים שדיברו עם ילדיהם: חינה, פניה וישראל בעברית. האב שהיה מורה לעברית, רוסית ותנ”ך החדיר בהם אהבה לעברית ולמקורות ואף דאג להקנות לילדיו השכלה כללית נרחבת. בעקבות עבודתו נדדו בני המשפחה ברחבי רוסיה, וב־1919 לאחר מהפכת אוקטובר נסתפחו לשיירות פליטים יהודיים מהעיר סומי לעיירה אוגוסטוב שבפולין – חוויה שהותירה בפניה את רישומה. היה לה ברור כבר אז שיהודים – מקומם בארץ ישראל. באוגוסטוב למדה פניה בבית הספר למסחר ובלטה בכישוריה. בגיל 12 החלה פניה לכתוב שירים ובגיל 18 התפרסם שירה הראשון “חלומי” בעיתון “היום” (ינואר 1926), והיא חתמה עליו בשם העט “בת־אור”. עם סיום הלימודים השתתפה בסמינריון הראשון של “החלוץ” בוורשה, ומאז השקיעה את כל כולה בפעילות בתנועה, ובמיוחד בהקמת סניפים חדשים, בולטת בהשפעתה על חניכים ועל מדריכים. אחר כך הצטרפה להכשרה חקלאית בצ’רלונה, ואז אבחנו הרופאים את מחלת הלב הקשה שלה ואסרו עליה להתאמץ. היא התעצבה על ליבה ותהתה כיצד תממש את המעשה החלוצי, וחבריה השליחים מארץ ישראל והמדריכים, עודדו אותה ואמרו: תפקידך יהיה לתעד אותו.

חלומי

מִלֵּילוֹת חֹרֶף בְּהִירֵי לֹבֶן
מִזָּהֳרֵי שֶׁלֶג, מִתְּכֵלֶת כְּפוֹר,
מִבְּדָיוֹת יַלְדוּת שֶל יָמִים עָבָרוּ –
חֲלוֹמִי נוֹלַד, חֲלוֹם הָאוֹר.

מִלֵּילוֹת קַיִץ, מִנְּגֹהוֹת סַהַר,
מִלַּחַש עָצוּר שֶל עֵצִים נָמִים
מִשִּׂיחַת עָלִים, מִלַּחַש נַחַל –
חֲלוֹמוֹת קַלִּים בְּנַפְשִי קָמִים.

מֵרֵיחַ פְּרָחִים, מִסִּתְרֵי יַעַר,
מִקַּרְנֵי שֶׁמֶש, מִגַּלֵּי יָם,
מִזְהַב הַחוֹלוֹת, מִלֹּבֶן מִפְרָשׂ –
חֲלוֹם תְּכֵלֶת בָּהִיר, חֲלוֹמִי קָם.

באותן שנים פגשה את ארקה ווינר־ישראלי יליד פינסק, נואם מבריק שסחף את יהודי פולין בנאומיו והוא הפך לבן זוגהּ. השניים עלו ב־1930 ארצה והתיישבו בקיבוץ גבת, שהקימו חבריו של ארקה לזכר קדושי פינסק – 35 יהודים שנרצחו בידי חיילים פולניים ב־1919, לכאורה בטענה שהם בולשוויקים. בשל מחלתה נאסר על פניה לעבוד עבודה פיזית, אך היא התעקשה לשמש אורזת בכרם: ביום הראשון של הבציר וביום האחרון – כך מימשה את את הצורך שלה לעבוד את האדמה. בשאר הזמן הייתה מטליאה את בגדי החברים במתפרה – מלאכה שאימהּ המליצה לה ללמוד עוד בחוץ לארץ, אבל היא דחתה את הצעתה ולמדה לתפור בגבת. עבודתה הייתה לה להשראה, כפי שניכר בשירה הקסום “שִׁיר הַפֶּלֶךְ”.

הינה כמה בתים מן השיר:

בְּכִנּוֹר עֲמַל כְּפָרִי לִי

הִתְעוֹרֵר מֵיתָר נִשְׁכָּח.

הִזְדַּמְזֵם בְּזֶמֶר־קֶצֶב

שִׁיר הַפֶּלֶךְ הַנִּדָּח.

שִׁיר הַפֶּלֶךְ, שִׁיר הַפֶּלֶךְ,

מִיָּמִים קְדוּמִים מֵאָז.

עֵת הָמָה בְּאַרְמוֹן מֶלֶךְ

וּבְסֻכַּת כָּל דַּל וְרָשׁ

שִׁיר הַפֶּלֶךְ הַשָּׁכוּחַ,

שִׁיר הַפֶּלֶךְ הֶחָדָשׁ.

רוּצָה, סֹבָּה, הַגַּלְגַּל.

שִׁירָה שִׁיר לִי, אַל תֶּחְדַּל.

שִׁירָה לִי שִׁירְךָ נִשְׁכָּח

שְׁזֹר חוּטַי לִי – צֶמֶר צַח.

שְׁזֹר חוּטִים לִי בְּהִירִים,

טְוֵה, אֱרֹג לִי גִּיל שִׁירִים.

נוּעָה, אוּצָה, הַגַּלְגַּל,

טְוֵה צַמְרִי הַמְּתֻלְתָּל.

נוּעָה, סֹבָּה, גַּלְגַּלִּי,

שִׁירָה שִׁיר לְעוֹלָלִי.

זֶמֶר בָּר עוֹלֶה בַּגַּיְא,

קוֹל אֱנוֹשׁ וְהֶגֶה חַי.

טְוֵה לִי תְּכֵלֶת שְׁתֵּי עֵינָיו.

קְסֹם זָהָב לִי תַּלְתַּלָּיו.

בְּחוּטְךָ אָרֹךְ אֵין־חֹק

טְוֵה לִי דֶּמַע, שְׁזֹר לִי שְׂחוֹק,

טְוֵה לִי כְּסוּת לְעוֹלָמִי,

שְׁזֹר וּרְקֹם שׁוּלֵי יוֹמִי

נוּעָה, סֹבָּה, גַּלְגַּלִּי,

שִׁיר הַפֶּלֶךְ שִׁירָה לִי.

הרופאים אסרו עליה להרות, אבל היא התעקשה להפוך לאם וב־1934 נולד בנה־יחידה גרשון, שהיה בבגרותו לאיש אשכולות; מדריך נערץ, רכז תרבות בגבת, כותב מחונן, ולימים גם פיתח את כישרונו הטכני, בין השאר, פיתח את את ה”גמל” מתקן שהקל בהרבה את עבודתם של הקוטפים. במלחמת ששת הימים נפל גרשון, והותיר אחריו אישה ושלוש בנות.

בתיה הלמן ובלהה בן־דור קוטפות על גבי “הגמל”, ארכיון קיבוץ גבת

פניה הייתה מעורה בחיי החברה והתרבות בגבת בכלל, ובחינוך הילדים במיוחד; זאת ועוד, היא כתבה רשימות ותיארה בהן את חיי הקבוצה, שירים וסיפורים לילדים ושירה למבוגרים, פזמונים רבים לאירועים שונים ואף שימשה עורכת העלון. את העולים החדשים בגבת לימדה עברית יחד עם ארקה. ביתה של פניה שהייתה קשובה לבוגר ולילד היה בית חם ומנחם לכול; לחלוצים הרחוקים ממשפחותיהם, לילדים שהוריהם היו עסוקים בשליחויות שונות. בקורות גבת זכור סיפורה של אותה ילדה בת חמש, שהוריה נסעו בשליחות הקיבוץ והפקידוה בידי חבריהם. והינה בשעה שכל הילדים פרשו לחדרי הוריהם, היא נותרה לבדה מתחת לעץ הברוש. פניה הבחינה בכך ומאז הזמינה אותה מדי יום ביומו לביתה לשתות תה חם ועוגייה ולשפוך את הלב… בסוף חייה הייתה פניה חולה מאוד, ולעיתים קרובות אושפזה בבית החולים בעפולה, אך מעיין יצירתה נמשך.

הרעיון שהנץ אֵי־אז בשנות התשעים הביא את שפרה בן־צבי להיפגש עם הגננת, הסופרת וחוקרת ספרות הילדים מרים רות (שער הגולן), עם שלמה אבן־שושן (שדה נחום) שהיה עורך הספרים של פניה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ועם מאיירת ספרי הילדים אילזה קנטור (חפציבה), שהסכימה בשמחה שציוריה ל”בוא אליי פרפר נחמד” יוגדלו, ובכלל כל השלושה נתנו לה את ברכת הדרך.

בראשית שנות האלפיים גייסה לעזרתה שפרה כמה וכמה נשים גבתיות משְׂדה האומנות והחינוך: הציירת מרב סודאי, נועה יוחנן, ניצן חברון, מעיין טלמור וטבע כהן, והן גיבשו את הרעיון: ברחבי הקיבוץ יוקמו פינות משירֵי פניה, ובהן יוצעו לילדים (ולמבוגרים) הפעלות ובו־בזמן הם יוכלו להכיר גם את הקיבוץ של פעם.

להקמת המיזם היו שותפים מלאים גם ההורים, ונכדתה של פניה הגרפיקאית סמדר ישראלי־אגמון (מקיבוץ יזרעאל) הכינה את השלטים עם השירים.

את הסיור בשביל נתחיל בספריית הילדים ע”ש פניה ברגשטיין. בכניסה לבניין מונצחים שני ענקי השירה המקומיים: מימין תלוי השיר “ניגונים”, ומשמאל – “ירדה השבת אל בקעת גינוסר” ליהושע רבינוב (1904–2000) אף הוא היה חבר גבת.

הינה השיר בלחנו של דוד זהבי ובביצוע נחמה הנדל.

https://www.youtube.com/watch?v=PWg4eMkh8uU

נכנסים לספרייה ומתיישבים במרכז החדר, אשר מסביבו עומדים מדפים מדפים ועליהם ספרי ילדים, ומעל הארונות תלויים ציוריהם של שמואל כץ לספר “תכלת ואדום” ושל צילה בינדר ל”עיניים שמחות”. באווירה זאת שומעים את סיפור חייה של פניה. אחר כך יוצאים החוצה אל השביל.

בוא אליי פרפר נחמד היא תחנת השיר הראשונה בסיור, ובה מספרת שפרה על חברותן המופלאה של פניה ואילזה קנטור הציירת, ולעיני הילדים הופך השיר לקיר המשאלות.

ציור: אילזה קנטור

גם השיר הזה בפינה זאת:

חִפּוּשִׁית לִי קְטַנְטַנָּה

הוֹי, כַּמָּה הִיא מִסְכֵּנָה

הִיא כָּל כָּךְ רוֹצָה לִבְרֹחַ

אֲבָל אֵין לָהּ, אֵין לָהּ כּוֹחַ.

הדוגרת היא התחנה השנייה, ובמרכזה המקלט הגדול שהיה בידיה המוכשרות של עיינה שני בוגרת “בצלאל” לאימא תרנגולת המגוננת על אפרוחיה… האפרוחים הם פתחי האוורור של המקלט.

בתחנה זו שורה, לדברי שפרה, רוח אימהית־נשית. לכן נמצא בה גם השיר:

פֶּרַח לִי יָפֶה, וָרֹד,

פֶּרַח לִי נֶחְמָד מְאוֹד.

פֶּרַח קָט מִן הַגִּנָּה,

אִמָּא’לֶה, הָרִיחִי נָא!

ציור: אילזה קנטור

וגם השיר הזה, שירה של המטפלת. ראו בציור.

בּוֹאוּ נָא לִרְאוֹת מַהֵר
טְרַקְטוֹר בָּא אֶל הֶחָצֵר
הוּא נוֹסֵעַ וְחוֹרֵשׁ
וְתָמִיד רוֹעֵשׁ רוֹעֵשׁ

ציור: אילזה קנטור

כפי ששמים לב, השכילה פניה לעורר את סקרנותם ודמיונם של הילדים, לא פעם באמצעות בעלי חיים: הפרפר, והתרנגולת, הפרה והטלה. היא הבינה היטב שלילדים קל להזדהות איתם.

בתחנה זאת שפרה מספרת גם את סיפורם של המקלטים בגבת. המקלט שהיה לתרנגולת הוא מן המקלטים הראשונים שנבנו בקיבוץ והוא שימש את החברים עוד בימי טרום המדינה ומלחמת השחרור ואחר כך בששת הימים וביום הכיפורים, למעשה עד שהחלו לבנות את חדרי הממ”ד. בקו ישר ממנו אפשר לראות את “כיכר הפרוג” – שם נפל במלחמת יום הכיפורים טיל פרוג שהרס את כל בתי הילדים במרכז גבת. למזלנו, הכול שהו אז במקלטים.

כיכר הפרוג היא יצירתו של האומן חבר הקיבוץ אבי קצין. על המקלט אפשר לראות את החורים שהותירו רסיסי הטיל.

האוטו שלנו – בפינה זאת שורה אווירה אבהית־גברית. האוטו שלנו גדול וירוק זכה כמובן לתחנה משלו. את האוטו מצאו בחצר הגרוטאות של אחד הגנים, בתוכו הוצבו כדי חלב מן הימים ההם ובטון משוקע בתוכם כדי שלא יוזזו ממקומם. בתחנה זאת הילדים נוסעים לכל מקום, ולא פעם כששפרה מספרת להם שבאותו אוטו לקחו גם את הילדים לבית הספר וגם הביאו חלב וביצים לתנובה, הם משתאים: “מה היה לכם אוטו אחד לכולם??!”. גם הסיפור על כך שהאוטו היה שוקע מדי פעם בפעם בבוץ אינו מובן להם, כן לא היה אז כביש, וכאן הם מתוודעים אל שירה של פניה “שיר הכביש”.

הינה ביצוע שלו מפי שלמה צפריר חבר גבת.

ציור: אילזה קנטור

אַבָּא בָּא עִם עֲגָלָה –

נַעֲלֶה כֻּלָּנוּ.

דִּיּוֹ, סוּסָתִי קַלָּה!

דַּי, הִנֵּה הִגַּעְנוּ!

אף הוא חלק מתחנה זו.

ציור: צילה בינדר

ויהי ערב – התחנה הזאת נבנתה להפעלת ילדים בכיתות א–ו, ובה מסבירה שפרה מהי הלינה המשותפת שהייתה אבן פינה בחינוך הקיבוצי דאז והתקיימה בשנים 1940–1980. הד לזה אולי עולה מן הסיפור “ויהי ערב”. על ארון החשמל הכחול במקום נכתבו הצלילים שאפפו את הלילה בגני הילדים: “שְׁ שְׁ שְׁ שְׁ” ו”שומרת, בואי אליי לגן”, והמקלט מרובה־הצבעים מעביר לצופים בו את הצבעים של הלילה (ציירה גליה (גלי) גת). מכאן אפשר גם לראות את חדר השומרת שהיה ממוקם בחדרון בבית הילדים הנמצא ממול לתחנה ולספר על תפקידה החשוב.

בתחנה זו הקימו ההורים והילדים מושבי תיאטרון (אמפי, בפי כול) כדי להזכיר את המופע המופלא “פרחי השדה” (1951), שנוצר לפי שירהּ של פניה. המופע הוצג בחגיגות חצי היובל לגבת ובמלאת שנה לפטירתה של פניה בתיאטרון מיוחד שנבנה לשם כך. בשיר זה פניה מתארת כיצד הטבע כולו מזמין אותה להצטרף אליו והיא מתחמקת ממנו בתירוצים שונים, עד שהרוח בא וסוחף אותה אל על. והימים ההם (1951) היו ימי הפילוג בתנועה הקיבוצית. שתי הקבוצות הניצות (לימים חברי גבת וחברי יפעת) החליטו להתעלם מהמחלוקת האידאולוגית ביניהן ושילבו ידיים להצלחת האירוע.

פרטים נוספים על התיאטרון ועל המופע, תוכלו לקרוא ברשומה “כל העולם במה” ביומן הרשת שלי.

על אחד מקירות המקלט הצבעוני אפשר לקרוא שניים משירי הערש של פניה:

שִׁיר עֶרֶשׂ לְתִרְזָה

מְהַלֵּךְ לוֹ נוּם נַנָּס

לַיְלָה לַיְלָה עִם פָּנָס

בְּכָל בַּיִת הוּא שׁוֹאֵל

בְּכָל דֶּלֶת מִסְתַּכֵּל

וּמֵצִיץ בְּכָל חַלּוֹן

מִי עוֹד לֹא שָׁכַב לִישׁוֹן

שְׁבִי נָא, אִמָּא, עַל יָדִי,

שִׁירִי לִי שִׁיר עֶרֶשׂ –

לֹא אוּכַל לְהֵרָדֵם,

גַּם כִּי רַד הָעֶרֶב. [בית אחד]

מהווי הקיבוץ – שירים נוספים של פניה מונצחים במוסדות שונים ברחבי גבת: מול גן פוקסי* (על קיר הבניין שהיה המקלחת המשותפת), בבריכה ובסככת הטרקטורים. בתחנות אלה מוצגים ציוריה של מיכל אפרת לספר “ניסע אל השדה” (1952). את הציורים ציירה בעצמה מיכל אפרת, חברת גבעת חיים מאוחד ב־2010, והיא בת 86. היא עשתה זאת בשיתוף פעולה עם הציירת מרב סודאי. בסככת הטרקטורים מוזמנים המסיירים לנסוע בעגלה רתומה לטרקטור אל השדות.

*הגן הוקם לזכר בני משפחת פוקס מגבת: משה לוחם שריון שנפל בסיני ביום הכיפורים (6 באוקטובר 1973), ואסף־משה (שנקרא על שמו), לוחם ביחידת עורב (הצנחנים) שנפל בקרב עם מחבלים באזור טול כרם ב־12 במארס 2003.

עוד שני ציורים של מיכל אפרת נמצאים בגבת. האחד על קיר המשחקייה (היום גלרייה) שבניינה מועמד להריסה, נמצא השיר “בונים פה בית קט”.

והאחר בגן אוֹרי (לשעבר גן רימון)

צִפּוֹרִי הַקְּטַנְטַנָּה מְרַפֶּדֶת אֶת קִנָּה.

קַשׁ תָּבִיא וְגַם נוֹצָה, צִפֹּוֹרִי הַחֲרוּצָה.

וּבַקֵּן נָעִים וָחַם, גּוֹזָלִים יֵשׁ לָהּ שָׁם,

גּוֹזָלִים שְׁנֵי אַחִים, פָעוֹטִים הַקְּטַנְטַנִּים.

ובתחנת הדרך בגן אוֹרי (על אחד מקירותיו החיצוניים) מעטרים את השיר “ילקוטי” כ־200 ריבועי עץ שעליהם ביטאו ילדי הגנים וילדים הלומדים בחוג לאומנות את חוויותיהם מן הדרך. הריבועים צופו בלק.

יַלְקוּטִי הִפְשַׁלְתִּי, וַאֲנִי הָלַכְתִּי

בִִּרְכָתִי נָטַלְתִּי, וְעֵינַי פָּקַחְתִּי,

לַדְּרָכִים שָׁאַלְתִּי מִן הַכֹּל לָקַחְתִּי,

וָאֵצְאָה לִי. מְלוֹא כָּל יַלְקוּטִי

’

אִילָנוֹת בֵּרְכוּנִי, אַגָּדוֹת צָבַרְתִּי,

נְחָלִים הִרְווּנִי, מִזְמוֹרִים אָגַרְתִּי,

צִפּוֹרִים לִוּוּּנִי וְהַכֹּל זָכַרְתִּי

בְּדַרְכִּי שֶׁלִּי. בְּשׁוּבִי בֵּיתִי.

רוּחַ הִִדְבִּיקַנִי, יַקִּירַי קִרְבוּ נָא,

זְמִירוֹתָיו לִמְּדַנִי, יַלְקוּטִי פִּתְחוּ נָא,

נִִפְלָאוֹת הוֹרַנִי וְהַכֹּל בַּקְּשׁוּ נָא

בִּנְתִיבֵי לֶכְתִּי. יְלָדַי שֶׁלִּי!

את סיורנו נסיים בשני שערים:

האחד – “פתחו את השער”, שכתבה ביידיש קדיה מולודובסקי ופניה תרגמה לעברית. שתי היוצרות היו מיודדות זו עם זו, ופגישותיהן יָקְרוּ לְפניה, כי קדיה, הסבירה לי שפרה, הביאה בילקוטהּ את ניחוח העולם הישן, את טעם בית הוריה של פניה.

א. קדיה בביקור אצל פניה, ארכיון גבת

ב. השיר “פתחו את השער”.

ב. “פתחו את השער”, איור: תרצה טנאי

השני – “מודָה אני לפניך”, שכמה מבתיו ניבטים אלינו מחזית “בית אשל” – הבית הסיעודי של גבת.

למקרא השיר הזה לא נותר לנו אלא להמשיך לצעוד בשביל מן העבר אל העתיד ולהשתדל ולראות סביבנו את הטוב והמיטיב, היפה והמְשמח. והשביל עוד מתפתל, והתוכניות הן עוד רבות ובעתיד נכונו לנו בדרך עוד הפתעות.

הינה השיר “מודָה אני לפניך” שהלחין שייקה פייקוב בביצועה של עירית סנדנר.

https://www.youtube.com/watch?v=gxD-Odx2x90

*סמדר ברק היא בלשנית, חוקרת והיסטוריונית, חברת צוות “סקר אמנות הקיר בישראל“. ספרה “חמש עטרות“ על ד”ר אהרן מאיר מזיא ‘רופא הלשון העברית’, יצא בהוצאת יד יצחק בן־צבי.