ביום שני, ג’ בניסן תרע”ז, 26.3.1917, נמצאה גופתו של שלמה ציון בן רחמים צפה בנהר החידקל, בתוך שק. “ידיו היו כבולות באזיקים ובתוך השק היו עמה אבנים גדולות”, כתב לימים בנו.
בספריית יד בן־צבי איתרנו עותק נדיר של קינה, “שודדו מבית מגורותיהם“. מחברה הוא אחיו הצעיר של שלמה ציון – הרב יצחק נסים ז”ל, לימים הראשון לציון במדינת ישראל. העותק שמור באוסף הדפים היחידים, ומקורו בספרייתו של ההיסטוריון פרופ’ ישעיהו זנה ז”ל. בראש הדף נכתב: “על טו”ב אנשים [17 בגימטריה] אשר הומתו ע”י אכזרים במיתות משונות… מכללם אח לי”.
בימי מלחמת העולם הראשונה, בראשית 1917, פתחו הכוחות הבריטיים בעיראק במערכה לכיבוש בגדאד מדרום. המגנים העות’מאניים הלכו ונהדפו ויהודי העיר סבלו קשות מיחס עוין של השלטון ומהחרמות של סחורות, נכסים, מזון וכסף. ביום שישי ה־16.2, כ”ד בשבט, החלו השוטרים בבגדאד לאסור יהודים מנכבדי הקהילה, בפקודת השלטון המקומי. העצורים הואשמו בכך שבניגוד לצו המושל, הם לא החליפו את מטבעות הכסף והזהב שברשותם בשטרות כסף עות’מאניים שערכם הידרדר.
אדם בשם אהרון, שהיה חזן, היה ראשון העצורים. הוא נלקח לתחנת המשטרה ונחקר בעינויים, בדרישה שימסור שמות נוספים, וכעבור יממה נפטר מפצעיו. באותו ליל שבת נאסרו עוד 15 אנשים – ביניהם יחזקאל ברוך דנגור בן ה־85 ובנו יוסף, אליהו דנגור, יהודה סומך וששון סופר. שלמה ציון נאסר בביתו למחרת, בצהרי יום שבת, והיה לעצור ה־17. משפחות העצורים השתדלו לשחררם ולברר את גורלם, כשהם מנסים לתקשר איתם דרך החלונות בתאי המעצר. בבוקר יום שלישי הלך יצחק נסים לבניין המשטרה, וששון סופר שהיה בין העצורים סיפר לו שאחיו נלקח מן התחנה בחצות. “ולמחרת ולמחרתו”, כתב הבן הכואב, “נסתם חזון מכל הקדושים” – עקבותיהם נעלמו.
כשבועיים לאחר המעצרים, “התפשטה השמועה על מפלת הצבא התורכי… פאייק האכזר… כליל ביי, וסעיד אלדין ראש המשטרה, החלו לפנות את בגדאד”. הקרבות בעיר התחוללו בימי חג הפורים, והכוחות הבריטיים השלימו את כיבוש בגדאד ביום 11.3.1917, י”ז באדר תרע”ז. הרב עזרא דנגור קבע “יום טו”ב אדר [י”ז באדר] תקננו יום הנס פה בגדאד… כי ביום הזה שנת קומה עזרת”ה [=התרע”ז] לנו נכנסו חיל אנגליה לפה”.
מימין: בית הדין הרבני בבגדאד, משמאל הרב עזרא דנגור שקבע יום טוב לציון כניסת הבריטים. אוסף יהודי בבל, ארכיון יב”צ | משמאל: כניסת הבריטים לבגדאד, 11.3.1917
כעבור כשבועיים נמצאה כאמור גופתו של שלמה ציון לחוף החידקל, צפה בתוך שק סגור. לבד מאהרון החזן, הוא היה היחיד מבין העצורים שנמצא והובא לקבורה כדין. הגופה הייתה שלמה באופן מפתיע “והיה ניכר עוד כאדם שמת פתאום על מיטתו”, כתב בנו והוסיף: “על מאורע עגום זה ערך מר דודי הר”ר יצחק נסים נ”י הקינה דלהלן אשר נקראה בתמרור המיוחד לה בלוית אבינו על הקבר הפתוח, בהשתתפות כל הרבנים וקהל גדול של המלוים”. הקינה הנזכרת היא “שודדו מבית מגורותיהם”, שאותה מצאנו מודפסת על דף יחיד בספריית יד בן־צבי.
בראש דף הקינה נכתב בכתב רש”י: “קינה בתמרור [=לחן] גרושים מבית תענוגיהם ערוכה מא”ין [מאת יצחק נסים] בן מולא רחמים על טו”ב אנשים אשר הומתו ע”י האכזרים במיתות משונות על לא חמס בכפהם ומכללם אח לי ושמו נזכר ברשי [=ראשי] הבתים, ונהג’ו לקוננה ביום ט”ב [ט’ באב] בכל בתי הכנסיות אשר פה בג’דאד, יע”א [יגן עליה אלהים]”.
הקינה “גרושים מבית תענוגיהם“, שנזכרת כמקור הלחן לקינת הרב נסים, היא קינה קדומה שאותה נהוג לומר בתשעה באב. בעבר סברו שמחברה הוא ר’ יצחק אבן־גיאת, שחי בספרד במאה ה־11. זוהי קינה קשה וחסרת תקווה על חורבן המקדש ורצח היהודים, הפותחת במלים “גְּרוּשִׁים מִבֵּית תַּעֲנוּגֵיהֶם * עָיְפָה נַפְשִׁי מוּל הוֹרְגֵיהֶם / לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם * מֵעַי מֵעַי עַל הֲרוּגֵיהֶם”. השורה השנייה בקינה זו, “לבי לבי…”, חוזרת בסוף כל בתי הקינה שחיבר הרב נסים.
הקינה “שודדו מבית מגורותיהם”. אוסף פרופ’ ישעיהו זנה, מכון בן־צבי, ספריית יד יצחק בן־צבי
הקינה “שודדו מבית מגורותיהם” כתובה ב־11 בתים, בשורות מחורזות כנהוג. שמונת הבתים הראשונים נכתבו באקרוסטיכון הנושא את שם אחיו של המחבר, שלמה ציון – “ומכללם אח לי ושמו נזכר בר[א]שי הבתים”. הפתיחה מתארת את לקיחת האנשים מבתיהם בשבת – “ביום המנוחה צדום צריהם” – ובהמשך תוארו עינוייהם הנוראיים וסופם האכזרי: “הכבידום באבנים בתוך שקים * והשליכום בנהרות רחוקים“. הבית העשירי אף מזכיר את מחולל הרעה, “יום אשר שופך דמם בגלל * ופאייק האכזר בישראל התעולל“. פאייק ביי היה סגן מושל המחוז וממלא מקומו.
קינתו של הרב נסים נאמרה כבר בלוויית אחיו בראשית ניסן תרע”ז (1917). ייתכן שעוד באותה שנה נכללה בקינות ט’ באב של קהילת בגדאד, שחוותה על בשרה חורבן וסכנת כליה. בראש הקינה נכתב כי “נהג’ו לקוננה בכל ט’ באב, בכל בתי הכנסיות אשר פה בג’דאד” – אבל האם שימשה מחוץ לבגדאד, ועד מתי עדיין נהגו לקוננה?
יוצאי בגדאד שעלו לישראל שמרו על הקינה. היא נכללה בסוף “סדר חמש תעניות” שנדפס בירושלים בשנת תשט”ו (1955), ודפים יחידים שעליהם נדפסה קיימים בספרייה הלאומית ובמקומות נוספים. נראה שהיה לה מעמד נבדל, שכן לרוב לא נכרכה בספרי הקינות המקובלים אלא הופצה בעותקים עצמאיים ונפרדים. בספר על יהודי בבל שכתב בשנות ה־70 אברהם בן־יעקב, יליד בגדאד, נכתב על הקינה כי “עד הזמן האחרון נהגו כמה מיהודי בבל לקוננה בתפילת שחרית של תשעה־באב”. מכאן שקינתו של הרב נסים, שנכתבה בתרע”ז (1917), הייתה מוכרת בקרב יוצאי עיראק במשך 60 שנה לפחות. לאחר מכן, דומה שהלכה ונשתכחה – ומעניין כי נשמרה בעיקר בדפים יחידים שהודפסו ולימים התפזרו.
מחבר הקינה לתשעה באב, הראשון לציון הרב נסים ז”ל, נפטר ביום תשעה באב…
לחן הקינה הוא בסולם מוסיקלי נדיר שמקורו בעיראק, “מקאם אוושארי”. להאזנה לקינה מפי הפייטן משה חבושה, בן ליוצאי בגדאד:
מימין: הכתרת הרב יצחק נסים לרב הראשי הספרדי לישראל “הראשון לציון”, ירושלים, תשט”ו (1955). אוסף עליאש, ארכיון יב”צ | משמאל: הראשון לציון הרב נסים והנשיא יצחק בן־צבי בעצרת לזכר החיד”א, בית הכנסת ישורון, 1960. ארכיון יב”צ
“צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית-יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהב” (זכריה ח, י”ט)
