מסורת חדשה לתשעה באב?
‘בתשעה באב, מאז הבוקר אנו סובבים בחוצות ירושלים. דומה כי ירושלים כולה עטפה אבל… יראה מורגשת בפני העוברים והשבים’. כך כתבה רחל ינאית על יום תשעה באב הראשון שחוותה בארץ ישראל, חודשים ספורים לאחר עלייתה ארצה ב-1908 (תרס”ח). החלוצה הציונית התוססת, כמו גם חברה לדרך ולחיים יצחק בן־צבי, הייתה חדורה רגש דתי מבית הוריה ברוסיה. כשחזרה מביקורה הראשון בכותל המערבי, כתבה בספרה ‘אנו עולים’, נזכרה בליל תשעה באב בילדותה: ‘אז מרבה הייתי לבכות ביחד עם אמי על חורבן הבית. ואילו עתה הייתי עדה לו’. עם זאת, היא מספרת כיצד ליד הכותל הפכו דמעותיה ל’רגש של מרי וזעם… לא עוד נחיה באבל החורבן, נקומם הריסות, נחונן את אדמתנו’.
בליל תשעה באב סבבו רחל ויצחק בין שכונות ירושלים, מאיזור ה’נחלאות’ במערב העיר ועד הכותל. ‘אוכל לא בא אל פינו מאז הבוקר… פשטו הצללים. הכותל נבלע בתוכם, כולו ביטוי לאבל העם…. להקות נשים דבוקות אל הכותל, נותנות קולן בבכי־תמרורים… מתוך כוונה עילאית חוזרים פסוקי איכה’. רחל ויצחק שבו לחדרם ברחוב החבשים עם אור השחר, אך המראות לא הירפו ממנה. באותו לילה חלמה חלום בלהות: הכותל ניצב ‘במרומי ההרים, והוא הולך וגדל. הטרשים הופכים אבני־גזית כאבני הכותל, ואני מהלכת בין האבנים ועל־גביהן, מתאמצת ועולה’. רחל ינאית התעוררה בבהלה והבינה את פשר החלום: ‘האין החלום הד ההזיות אותן אנו חיים כל הימים האלה? איך נעלה, איך נקים הריסות, איך נתגבר על אבני־הנגף הנערמות כהררי־צוקים על דרכנו?’.
שרידי החורבן גרמו לזוג הצעירים חסרי המנוח רצון לקומם הריסות, לא לקונן עליהן. במוצאי תשעה באב, רחל ינאית מעידה על מסורת מסקרנת בקרב הצעירים הציונים בירושלים: ‘הביקור בתשעה באב אצל “הארז”, הופך למסורת של הנוער החדש בירושלים’. הארז בה”א הידיעה הוא העץ שנטע הרצל במושבה מוצא, בסיום ביקורו בירושלים ב-1898. הרצל עצמו כתב ביומנו: ‘במוצא נטעתי באדמת ברוזה, על מורד ההר המוגן, ארז רך. וולפסון נטע תמר קטן’. בפועל היה זה עץ ברוש, אך הוא נודע כ”ארז הרצל” – סמל לחוסן ולזקיפות קומה (ורמז למקדש).
יחד עם רחל ויצחק הלכו למוצא גם ‘הסמינריסטים’ (פרחי המורים והגננות העבריים), תלמידי ‘בצלאל’ ו’חברינו מבין הפועלים… אנו עולים ושרים’. זוהי ידיעה נדירה ומפתיעה על מנהג שכל הנראה ניסו לקדש למסורת ציונית חדשה: לעלות אל העץ החי שנטע מייסד התנועה הציונית דווקא ביום ציון החורבנות והאסונות הלאומיים, להיווכח בשורשים החדשים שהעמיקו ובענפים הרעננים שגדלו והסתעפו, לצמוח מתוך החורבן אל התחיה ואל המעשה.
עוד על “הארז”, בעת־מול 233 – https://bit.ly/2BzoFrY. בארכיון יד בן־צבי איתרנו את תמונת בן-צבי ובן-גוריון עם העץ:
מסורת חדשה לתשעה באב? יצחק בן־צבי (יושב משמאל), דוד בן־גוריון (עומד צמוד לעץ) וחבריהם לרגלי ‘ארז הרצל’, 1912
